אין לי מספיק מילים בגוף

תקציר:
זה הוא ספר על אמנות, זה הוא ספר על כאב, זה הוא ספר על אהבה. גיבוריו של הספר, פסל וצלמת, חיים ונושמים אמנות, העיסוק באמנות נתפס ע"י המחבר כדבר היחיד המאפשר חיים בעלי משמעות, מפלט מחי היום-יום האפורים. העיסוק באמנות מאפשר 'תעופה', מגשים את השאיפה לעוף מעל חיי החומר, מעל המשכורות, שכר הדירה והמשכנתאות, לעופף בגבהים, לחוות מקרוב את השמש והכוכבים, את הרוחות הקרות והחמות, את פסגות ונקיקי הצוקים. התעופה היא מנת חלקן של 'ציפורי המרחב' המופיעות בספר ושל הנשרים, אותם שב ומפסל הגיבור באובססיביות. אלו ציפורים בודדות ללא מחויבות, המחפשות להרחיק נדוד, המחויבות רק לעצמן המגביהות עוף, ורואות מנקודת מבטן הייחודית את העולם ובוחרות לנחות בו כרצונן. ציפורים חופשיות. מאידך, יסוד נוסף בספר הוא אבן הכאב, אותו כאב פנימי המצוי בכל אחד מאתנו, אותו עצב הכובש לעצמו איים קטנים, שאי-אפשר ליצור בלעדיו. בכל ספריו של דרור שגב הכאב קשור בקשר ישיר לילדות האבודה, לבית ההורים, לאהבת ההורים המהווה הן יסוד איתן לחיים והן פצע בלתי נרפא: הגעגועים אליה, היעדרה, כאבי הילדות ואובדנה. ועל כל אלה עונה ועולה האהבה הבנויה ממעוף, ריחוף וכאב גם יחד. אהבה הגוברת על נכותו הרגשית של האמן ועיסוקו הבלתי נלאה בעצמו, המאפשרת לו הן לעוף והן להתחבר אל הקרקע, הן לחלום על התשוקות והן לממש אותן. הגיבורים של דרור שגב משתוקקים לברוא עולמות, לעוף על גבי החלומות, והאהבה היא היא אשר מאפשרת להם לנדוד ולקנן גם יחד והמוזיקה המהווה פסקול של הספר, מהדהדת גם כאן בגווניה ובחומה את האהבה ואת החיים. "העולם הוא במה וכולנו שחקנים" כתב ויליאם שייקספיר. בספר הזה העולם הוא קרקס, וכולנו, הגיבורים והקוראים, לוליינים. (יעל גור, עורכת דין ומנהלת קבוצת קוראים ברשת). -- מאתר המחבר.

עותקים